הקפיטן החדש קפץ מהסיפון, לבוש לחלוטין ונחפז במים. כמציל לשעבר, הוא שמר קשר עיין עם הקורבן והתקדם הישר לזוג ששחו בין סירת הספורט העגונה שלהם והחוף. “אני חושב שהוא חושב שאת טובעת” הבעל אמר לאשתו. הם התיזו זה על זו, והיא צווחה, אבל כעת הם עמדו על שונית חול במים בגובה הצואר. “אנחנו בסדר, מה הוא עושה?” היא שאלה, מוטרדת מעט. “אנחנו בסדר!” הבעל צעק, מנופף בידו לעברו, אבל הקפיטן המשיך לשחות בכוח לעברו. “זוז!” נבח כשהאיץ בין הבעלים הקפואים. הישר מעבר להם, פחות מ-3 מטרים, ביתם בת התשע טבעה. בטוחה על פני השטח בזרועות הקפיטן, היא פרצה בדמעות ובכי “אבא!”
איך הקפיטן ידע – ממרחק של כ-15 מטרים – מה שהאב לא זיהה משלושה? טביעה היא לא פעולה אלימה, קריאה לעזרה והתזות מים כפי שמרבית האנשים מצפים. הקפיטן היה מאומן לזהות טביעה במומחיות של שנות נסיון. האב, מצד שני, למד כיצד נראית טביעה מהטלויזיה.
אם אתם מבלים בקרבת מים (רמז: כולנו כך), עליכם לוודא שאתם והצוות שלכם יודעים לזהות אנשים במים. עד שהיא צעקה בדמעות “אבא,” בת הבעלים לא השמיע צליל. כמציל לשעבר במשמר החופים, לא הופתעתי כלל מהסיפור. טביעה כמעט תמיד שקטה באורח מטעה. הנפנופים, ההתזות והצרחות שארועים דרמטיים (טלויזיה) למדו אותנו לצפות להם הם מאד נדירים.
התגובה המיידית לטביעה, על פי דוקטור פרנצ’סקו א. דיה, היא מה שאנשים עושים כדי להמנע משאיפת מים וחנק. וזה לא דומה למה שמרבית האנשים מצפים. כשמישהו טובה יש מעט מאד שכשוכים ונפנופים או צעקות או קריאות לעזרה מכל סוג. כדי לקבל מושג כמה שקטה ורגועה טביעה עלולה להיות, חשבו זאת: זה הגורם השני בחשיבותו בגרימת מקרי מוות של ילדים עד גיל 15 (במקום הראשון תאונות כלי רכב). מעריכים שכ750 ילדים יטבעו בשנה הקרובה, כ-375 מהם יעשו זאת פחות מ25 מטרים מהוריהם או בוגרים אחרים. בעשרה אחוזים מהטביעות, הבוגרים ממש יצפו בהם טובעים ולא יבינו מה קורה.
טביעה לא נראית כטביעה. דוקטור דיה, במאמרו למשמר החופים, מתאר תגובות לטביעה כך:
* פרט למקרים נדירים, טובעים לא מסוגלים פיזית לקרוא לעזרה. מערכת הנשימה שלהם תוכננה לנשימה. דיבור הוא פעילות משנית. נשימה חייבת להתבצע לפני הדיבור.
* פיות הטובעים בדרך כלל שקועים במים. פה הטובע לא מעל פני המים למשך מספיק זמן לשאיפה, נשיפה או קריאה לעזרה. כשפה הטובע מעל המים, הוא נושף ושואף מהר כי הפה מתחיל לשקוע תחת לפני המים.
* טובע לא יכול לנופף לעזרה. החוש הטבעי מאלץ אותו למתוח את זרועותיו במים וללחוץ לעבר פני השטח. לחיצה למטה על פני המים מאפשרת לטובע להרים את הגוף ואת הפה כדי לנשום.
* בגלל התגובה האינסטיקטיבת לטביעה, הטובע לא יכול לשלוט בזרועותיו. פיזית, טובעים שנאבקים על פני השטח של המים לא מפסיקים לטבוע כדי לנופף לעזרה, להתקדם לעבר המצילים שלהם או לשלוח יד לציוד הצלה.
* מתחילת ועד סוף התגובה הטבעית לטביעה, גוף האדם נותר מאוזן במים, ללא נסיון לבעיטות. אלא אם כן המסייע הוא מציל מיומן, הטובעים יכולים רק להאבק אל פני השטח של המים כ-20 עד 60 שניות לפני שהם שוקעים. (מקור: Scene magazine סתיו 2006 עמוד 14).
משמעות הכתוב אינה שאדם הזועק לעזרה ובוטש לא בצרה – הם חויים בעיה במים. לא תמיד מתבטאת לפני התגובה הרגילה לטביעה, מצוקה במים לא נמשכת זמן רב, אבל בשונה מטביעה ממשית הקורבן עדיין יכול לעזור להצלת עצמו. הוא יכול למשוך חבל, לתפוס לולאה וכו’.
הנה כמה סימנים לטביעה במים:
* ראש נמוך במים, פה במפלס המים.
* ראש מוטה לאחור ופה פתוח
* עיניים מזוגגות או ריקות, לא ממוקדות.
* עיניים עצומות
* שיער על המצח או העיניים
* לא משתמש ברגליים.
* בעיות נשימה (נשמת או גניחות לאויר)
* מנסה לשחות בכוון מסויים אבל לא מתקדם.
* מנסה להתגלגל על הגב
* נראה כמטפס על סולם שקוף או לא קיים
אם חבר צוות נופל מהסיפון והכל נראה תקין, אל תהיה בטוח. לפעמים התסמינים השכיחים ביותר לטביעה פשוט לא נראים כטביעה. יתכן שהם נראים כאילו הם מדשדשים במים או מביטים לעבר הסיפון. איך לדעת? שואלים אותם. “אתה בסדר?” אם הם יכולים להשיב, הם בסדר. אם הם מגיבים במבע אטום, יש לך פחות מ-30 שינות להציל אותם. והורים – ילדים שמשחקים במים מרעישים. כשהם משתתקים, צריך לבדוק מה קורה איתם ולמה.
—————————-